<h1>ספר אהל מועד שער הברכות דרך חמישי</h1>
<h2>דף נג:</h2>
[נתיב א'] אמרו חכמים על הידים וכך גזרו להיות שניות לענין חולין ואע"פ שהחולין טמאים הם גזרו שלא יאכל אדם בלא נט"י מפני שהידים עסקניות הן. וגזרו ליטול הידים לד' דברים לסעודה ולברכה ולק"ש ולתפי'. מי שאין לו מים לק"ש מקנח ידיו בכל דבר המנקה ודיו כן לתפי', וכן נתבאר דין זה גבי ק"ש. ספק נטל ידיו ספק לא נטל טהור ואם היו לו מים לרחוץ אומ' רחץ והוציא עצמך מן הספק, המזלזל בנט"י נעקר מן העולם פי' שאוכל תמיד בלא נטילה ועובר על דברי חכמים חייב מיתה ונעקר כדכתי' ופורץ גדר ישכנו נחש, מים ראשונים מצוה וצריך לברך על נטילה זו, אחרונים חובה משום סכנת מלח סדומית וכל שאכל שום דבר שנתערב בו מלח חוששין יש באותו מלח נטבע מלח סדומית שמסמא את העינים וצריך ליטול ידיו ואין נטילה זו טעונה ברכה וצריך ליטול ידיו, מים אמצעיים דהיינו בין תבשיל לתבשיל כגון בשר ודגים רשות הן, ואין מברכין לא על מים אחרונים ולא על מים אמצעיים.
[נתיב ב'] כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה ופי' זה שהוא לבהמ"ז כשהוא בכוס שהרי אמרו סתם ידים כשרות לברכה, והילכך מי שאכל כל דבר מזוהם כשמברך בהמ"ז בכוס צריך לרחוץ ידיו וזה אמרו על והיתם קדושים ומברך על רחיצת ידים וכ"כ רשב"א. וכל דבר שהוא מצטרך לידים קרי מזוהם הילכך מי שאוכל פת חריבה דיו שיטול ידיו לאחר הברכה, וצריך ליזהר במים אחרונים שלא יפלו ע"ג קרקע אלא ע"ג כלי, והטעם מפני שרוח רעה שורה על המים שנטלו מהם הידים באחרונה ובמקום שיפלו שם הוא ששורה רוח רעה ובפנותו אותם מיד יפנה הרוח לפי' צריך שיקבלם בכלי כשנוטל ידיו וישפכם במקום אחד, ואם יפלו המים על קש או על דבר שמעכב שלא יפלו מיד בקרקע מותר.
[נתיב ג'] ד' דברים פוסלין את המים לנטילה ההפסד שמונע את הבהמה מלשתות כמים מלוחים וחמי טבריא ומים עכורין ושנוי מראה וגלוי ועשית מלאכה בהן, והמים אשר כלין מונחים בהם לא נפסלו בכך. וכל אלו הדברים הפוסלין לנט"י כשרים למים אחרונים, אבל חומר במים אחרונים שאין נוטלין בחמין מפני שמפעפין הידים ואין מעבירין הזוהמה, ובראשונים מותר בחמי האור אבל לא בחמי טבריא כמו שנתבאר לפי שאינן ראויות לשתיה [אינן] כשירות ליטול ידיו שם משום (ש)כלי [שאינן ראויות] אפי' לבהמה, היו בקרקע ויש שם שיעור מקוה אעפ"י שאינן ראויות לשתיה כשרות ליטול ידיו שם משום שכ"ש הוא ומה כל גופו טובל בהם ידיו לא כ"ש. וכל ספק בדברים אלו טהור ואפ"ה כל זמן שבריא לו שלא נטל אעפ"י שאפשר שאין ידיו טמאות צריך נטילה כיון שהסיח דעתו מהם ולא שמרן משעת נטילה ראשונה ע"ד כן.
[נתיב ד'] כל שטבולו במשקה צריך נט"י מפני שקרוב הוא ליגע במשקין ובשתייה לא חששו דילמא יגע, ומיהו בברכות משמע דלשתות נמי בעי ליטול ידו אחת. ואין נט"י לפירות דאמ"ר בר חנה זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ורבי אסי ואכלי פירי ולא משו ידייהו ולא יהבו ליה מינייהו ובריך כל חד לחודיה ש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק וש"מ אין זימון לפירות וש"מ אין נט"י לפירות. ואע"ג שאין נט"י לפירות אם יודע שידיו מטונפות הרי זה צריך לרחוץ ידיו משום הברכה שצריך לברך על הפירות. סתם ידים כשרות לברכה ולת"ת. וכתב הר"מ שברכת נט"י עובר לעשייתן כשאר מצות. ואעפ"י שאמרו ידים מזוהמות פסולות לברכה דוקא לברהמ"ז ולמי שנוטל את הכוס לברכה כמו שנתבאר בנתי' שני', הא לברכות בעלמא ידים מזוהמות אינן פוסלות, ואפשר דכיון שצריך לנגב ידיו דכל שלא נגב הרי זה עובר לעשייתן.
[נתיב ה'] משוקת שנותנין שם מים שבכלי וכל כלי המחובר לקרקע אין מטבילין הידים בה לפי שהיא כקרקע וכיון שכן אינה נטילה אלא טבילה, וטבילה אפי' לידים ליכא בשאובין ולא במקום שאין שם שיעור מקוה, ואפי' בשוקת שיש לה יד נחושת לא יועיל דהא היד עצמה אינה מחזיק רביעית לאדם שישפשף ידיו בתוך כלי של מים ואפי' לאכילה ובלבד שיהא בו שיעור רביעית שהוא שיעור נטילה ומברך על נט"י וכ"כ רב אחא ובה"ג וקצת הגאונים וכן עיקר, אע"פ שמגדולי המורים מחמירין בזה. המטביל ידיו במקוה או בנהר מברך על טבילת ידים וכ"כ בתוספו', והר' רבינו יונה אומר דהואיל דמחמת חיוב הטבילה הוא מטביל ידיו יש בכלל מאתים מנה ועל הנטילה מברך וכן עיקר.
[נתיב ו'] הנוטל ידיו ע"י אחר אם הוא מתכוין והנותן אין מתכוין או שהנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין ידיו טהורות. הנוטל מן הגוי אעפ"י דגוי אדעתא דנפשיה קעביד סגי בכונת הנוטל. א"ל רב אסי לאמימר קפדיתו אמנא פי' שיטול מן הכלי קפדיתו אחזותא פי' בשינוי מראה קפדיתו אשיעורא א"ל אין. ומכאן יש למדין שאין קפידא על כח אדם הואיל ולא א"ל קפדיתו אכח אדם, ואין ראיה מזה דהא איכא מילי אחריני דקפדינן בהו כמו שנכתב בראש נתיב ג'. אין נוטלים אלא במים אבל לא בשאר משקים, ומיהו בנטילה של נקיות סגי ביין אבל לא לסעודה אבל אסור לכתחילה ביין משום ביזוי אוכלין. כלי שאינו בלא סמיכות אין נוטלין ממנו, כלי שניקב בשוליו בכונס משקה אם הנקב במקום שיצאו כל המים ממנו ולא ישאר שיעור רביעית בכלי אין נוטלין ממנו, היה הנקב גדול כ"כ עד שמעלה את הכלי מטומאתו למעלה מן הנקב אין בו תורת כלי אעפ"י שמחזיק רביעית למטה, וצריך להזהר שלא יעברו המים שנוטל מהם דרך שם לפי שמן הנקב ואילך אין בו תורת כלי. כלי שיש בו ברזא מותר ליטול דרך הברזא. במים ראשונים צריך ליתן שיעור בכלי, לכתחלה צריך ליתן רביעית המים על ידיו בשני פעמים, ואם בשטיפה אחת נתן הרביעית כולו אפי' הם רבים בידיו של למעלה מידיו של זה, ולדעת הגאונים ר"י שאע"פ שיפחות אחרון מרביעית, ור"מ אומר שצריך שיפלו רביעית מים ביד האחרון. ולמים האחרונים לא נתנו שיעור אלא רוחץ כדי שיעביר הזוהמא, קדוש המים עד הפרק הד' שהוא בסוף הכפל המחובר לקנה הזרוע, אך בעל התרומה פסק שחיוב נט"י אינו [אלא] עד פרק ג' שזה הוא כל פיצול האצבעות. ובמים האחרונים הכל מודים דסגי עד פרק שלישי. וצריך לשפוך רביעית בין שני פעמים. וצריך להגביה ידיו פן יחזרו המים הראשונים אשר יצאו חוץ לפרק ויטמאו המים השנים הטהורות. ואסור לרחוץ במים שרחץ בהם חבירו כבר, ולא יגיע בידו הרחוצה לידו השנית שלא שפך עליה מים פעם א' פן תטמא אותה ע"כ.
[נתיב ז'] כל דבר חוצץ בטבילה חוצץ בנט"י ויש מקילין בטיט תוך הצפורן דחשבי למעוטו שאינו מקפיד. שנינו במסכת ידים הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק חזרו לידי טהרה, נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק והשניים עד לפרק חזרו לידי טומאה. פי' שמקצת המים ששפך בראשונה יטמאו בידים והשניים לא יטהרו אלא עד הפרק ויחזרו הראשונים ויטמאו ידיו הילכך צריך להגביה ידיו למעלה, ונר' שא"צ לזה מי שנטל ברבוי המים. מי שלא נטל ידיו אם לט במפה את ידיו מותר לו לאכול לפסק הר"מ, אבל אהר"א אומר שלא התירו אלא לאוכלי טהרות, האוכל במגריפה צריך נט"י לדברי הכל. אוכל מחמת מאכיל צריך האוכל נט"י, אבל מאכיל אינו צריך. ואם לא נטל ידיו שחרית אע"פ שאינו אוכל אלא מאכיל צריך נט"י משום שיבתא, פי' רוח רעה ששורה על הידים כשלא נטלן שחרית. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום. ואומר ר"ח שלא התירו כן אלא בשעת הדחק, והר"מ מתיר אפי' שלא בשעת הדחק. ולדברי הכל מדאמרי' ומתנה עליהן יש ללמוד שאם נטל ידיו שלא על הדעת לאכול צריך נט"י לשם אכילה ואפי' לשעתו. רחקו המים ממנו יותר מפרסה י"א שמותר לאכול אם התנה שחרית וי"א שמותר אפי' לא התנה שחרית, ואם היו המים לאחריו אפי' מיל אינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר.
[נתיב ח'] מים ראשונים צריך להגביה ידיו למעלה כמו שנתבאר, מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שיצא כל כח המלח שעל ידיו, ובמים ראשונים אחר הנטילה צריך לנגב ידיו, והאוכל בלא ניגוב כאלו אוכל לחם טמא. ודעת ר"מ שאפי' למים אחרונים צריך לנגב ידיו וי"א שאפי' בלא ניגוב מברך.
[נתיב ט'] הלכה בסעודה שיצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס לאכול, דבר עם חבירו והפליג הואיל שהסיח דעתו ולא שמר ידיו צריך ליטול שתי ידיו קודם שיאכל, מי שנטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה טמאה אלא כיצד עושה נוטל הכלי בידו אחת ויצק בשניה מן המים ואחר נוטל הכלי בידו אחת ויצק בשניה מן המים ואחר נוטל הכלי בידו שנטל ונוטל היד הראשונה, נשאל לרשב"א אם מי שהוצרך לנקביו מברך נט"י אח"כ כשנוטל ידיו והשיב הראב"ד מצריך לברך ונתן טעם לדבריו משום שחייב לברך ברכת אשר יצר אבל מקובל אני מרבותי שאין מברכין אלא בשחר ובשעת תפי' ובמי שטבולו במשקה וכך אנו נוהגין ובאמצע סעודה ודאי צריך נטילה וברכה וכך אנו עושין בלילי פסחים נוטלין ומברכין על טבול ראשון וכן על טבול שני ע"כ, אע"פ שדיו לאדם ברביעית מים לנט"י אם יש לו מים מרובים צריך לכתחי' יותר מרביעית כמו שמצינו קצת החכמים שהיו אומ' אנא משאי ידאי וכו' מלא חפנאי טיבותא.
